איך “יום רוסיה” איבד משקל בישראל – מנתניהו ועד מאי גולן: מוסקבה “אספה אולם”, אבל ישראל שלחה רק את “השורה השלישית” של השלטון

פעם ביום רוסיה בישראל היה מגיע נתניהו. אחר כך הנשיא ריבלין. אחר כך שר החוץ. ועכשיו – שר מהשורה השלישית הפוליטית. זה לא ניתוק יחסים. אבל זה כבר לא הקרבה הקודמת. בדיפלומטיה פרטים כאלה נקראים בבירור: רמת הנוכחות יורדת, ויחד איתה יורדת היכולת של רוסיה להציג את ההשפעה הקודמת בישראל.

ב-11 ביוני במלון “דן תל אביב” ערכה שגרירות רוסיה בישראל קבלת פנים ממלכתית לרגל יום רוסיה, שנחגג ברוסיה ב-12 ביוני. ההודעה הרשמית של שגרירות רוסיה פורסמה כאן: israel.mid.ru

במבט ראשון, הכל נראה כמו פרוטוקול דיפלומטי רגיל: אולם, אורחים, נאומים, ותיקים, נציגי שגרירויות, פקידים, אנשי דת, תוכנית תרבותית. הצד הרוסי הדגיש במיוחד שבאירוע נכחו יותר מ-300 אורחים.

אבל בדיפלומטיה העיקר לעיתים קרובות מוסתר לא בכמות האנשים באולם, אלא בדרגת אלו שהמדינה שולחת לשורה הראשונה.

כאן מתחילה הסיפור הפוליטי המרכזי.

האורחת המכובדת הראשית בקבלת הפנים, כפי ש”הוגדר רשמית” על ידי שגרירות רוסיה בישראל, “הייתה” מאי גולן – שרת השוויון החברתי ושיפור מעמד הנשים בישראל. היא שרה מכהנת, חברת ממשלה ונציגת מפלגת השלטון “ליכוד”. זו לא דמות פרטית ולא סתם חברת כנסת שנקלעה לאירוע במקרה.

אבל מאי גולן – לא ראש הממשלה, לא הנשיא, לא שר החוץ, לא שר הביטחון, לא שר האוצר ולא נציג הליבה הביטחונית או החוץ-מדינית של ממשלת נתניהו.

במשקל הפוליטי האמיתי זה שרה מהשורה השלישית הפוליטית.

זה מה שהופך את הקבלה למעניינת לא כאירוע חברתי, אלא כמדד לשינוי מעמדה של רוסיה בפרוטוקול הישראלי.

אולם מלא ללא ראשי ישראל

שגרירות רוסיה ניסתה להראות “היקף”.

ציטוט:

“באירוע נכחו למעלה מ-300 אורחים. ביניהם – ראש ממשלת ישראל לשעבר א. אולמרט, סגן בכיר למנכ”ל משרד החוץ הישראלי י. ליבנה, סגן מנכ”ל משרד החוץ הישראלי י. פוקס, ראש ארגון “נתיב” א. שוחם, ראש אגף המשטרה הראשי של ישראל א. אבוקסיס, נציגי משרדים וארגונים ישראליים, המועצה המתאמת של ארגוני יוצאי חבר המדינות בישראל, איגוד הבוגרים הישראלי של מוסדות חינוך סובייטיים ורוסיים, חוגים עסקיים ואקדמיים, תנועות ותיקים ויוצאי חבר המדינות, אנשי פוליטיקה וחברה, עיתונאים”.

הרשימה ארוכה. אבל היא לא מבטלת את העיקר: הכוח הפוליטי הנוכחי של ישראל ברמת האורח המכובד הראשי יוצגה על ידי מאי גולן.

אהוד אולמרט – דמות רועשת, אבל הוא ראש ממשלה לשעבר. נוכחותו יכולה להוסיף משקל לאירוע בתמונה החברתית או התקשורתית, אבל הוא לא מייצג את הממשלה הנוכחית של ישראל.

פקידים ממשרד החוץ – זה גם ערוץ חשוב. נוכחותם מראה שהקשרים הדיפלומטיים לא נסגרו. עם זאת, זה לא שר החוץ, לא שר לעניינים אסטרטגיים ולא פוליטיקאי שמקבל החלטות מפתח בקו ישראל – רוסיה.

לכן המסקנה העיקרית פשוטה: רוסיה קיבלה פרוטוקול ישראלי רשמי, אבל לא קיבלה את הצמרת הפוליטית של ישראל.

כשמוסקבה רוצה להראות את עוצמת ההשפעה, היא צריכה לא רק דגלים, נאומים ואולם מלא. היא צריכה את ראשי המדינה. הפעם ראשי המדינה לא היו.

מנתניהו למאי גולן: איך ירד רמת הייצוג של ישראל

כדי להבין את משמעות הקבלה של שנת 2026, חשוב להסתכל לא רק על עצם השתתפותה של מאי גולן.

בדיפלומטיה אירוע בודד לעיתים קרובות הופך מובן רק בהשוואה לשנים קודמות. וכאן רואים את העיקר: רמת הייצוג הישראלי באירועים ליום רוסיה ירדה בהדרגה.

בשנת 2018 הדיפלומטיה הרוסית בישראל יכלה להראות תמונה שונה לחלוטין. אז נכח באירוע ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה היה הרמה הפוליטית המקסימלית: לא שר, לא פקיד, לא נציג משרד, אלא ראש ממשלת ישראל. עבור מוסקבה השתתפות כזו הייתה סמל חזק – ליד החג הלאומי הרוסי עמד האדם הראשון של הרשות המבצעת של ישראל. מבחינה פרוטוקולית, מעל לרמה זו לממשלה כמעט ואין.

בשנת 2019 הרמה נותרה גבוהה גם כן. באירוע נכח נשיא ישראל ראובן ריבלין, וכן נציגי הממשלה. הנשיא בישראל לא מנהל את הקבינט כמו ראש הממשלה, אבל השתתפותו נושאת משקל מדיני וסמלי עצום. זה לא נוכחות משרדית, אלא ייצוג המדינה ברמת הסמל הלאומי. עבור רוסיה זו עדיין הייתה תמונה של קרבה גבוהה: יום רוסיה בישראל נותר אירוע שבו מגיעות דמויות מהשורה הראשונה של המדינה.

בשנת 2020 האורח המכובד הראשי היה שר החוץ של ישראל גבי אשכנזי. זה כבר לא ראש ממשלה ולא נשיא, אבל עדיין רמה דיפלומטית גבוהה מאוד. שר החוץ הוא האדם שאחראי ישירות על מדיניות החוץ, קשרים בינלאומיים והטון הרשמי של היחסים עם מדינות אחרות. עבור רוסיה השתתפות שר החוץ של ישראל משמעותה שיום רוסיה שומר על מעמד פרוטוקולי רציני.

בשנת 2021 האורחת המכובדת הראשית הייתה גילה גמליאל, אז שרת הגנת הסביבה. זה כבר ירידה ניכרת בהשוואה לראש הממשלה, הנשיא ושר החוץ. גמליאל הייתה שרה מכהנת ונציגת “ליכוד”, ולכן השתתפותה נותרה מחווה מדינית רשמית. אבל משרד הגנת הסביבה לא שייך לליבה החוץ-מדינית, הביטחונית או הכלכלית של השלטון. בהשוואה לשנת 2020 זה היה מעבר מראש הדיפלומטיה הישראלית לשרה בתחום פנימי.

בשנת 2022 המצב היה מעבר. זה כבר שנה של פלישה רחבת היקף של רוסיה לאוקראינה, והרקע הדיפלומטי השתנה בחדות. במקורות פתוחים בין האורחים המכובדים הופיע זאב אלקין – אז שר הבינוי, לענייני ירושלים ומורשת. אלקין – פוליטיקאי בעל משקל כבד יותר מאשר שר טכני רגיל: הוא מכיר היטב את הכיוון הרוסי, נולד בחארקוב, עסק שנים רבות בענייני מדיניות חוץ, ירושלים ויחסים עם המרחב הפוסט-סובייטי. אבל עדיין זה לא רמת ראש הממשלה, הנשיא או שר החוץ. כלומר, ישראל שמרה על ערוץ רשמי, אבל לא העלתה את יום רוסיה לרמה המדינית הגבוהה ביותר.

בשנת 2023 הממשלה הישראלית בקבלת הפנים יוצגה על ידי גילה גמליאל, כבר כשרת המודיעין. פורמלית שם התפקיד נשמע כבד יותר מאשר אקולוגיה, אבל במערכת הישראלית זה עדיין לא אותו דבר כמו שר הביטחון, ראש משרד החוץ, שר האוצר או ראש הממשלה. זו הייתה נציגת הממשלה, אבל לא דמות שמכתיבה את הקורס האסטרטגי של ישראל ביחסים עם רוסיה, ארה”ב, אירופה או אוקראינה. ישראל נכחה, אבל הרמה נותרה נמוכה מהשיא שלפני המלחמה. על כך שהממשלה הישראלית יוצגה על ידי גמליאל, כתבו גם כלי תקשורת ישראליים.

בשנת 2024 בקבלת הפנים בחצר סרגייבסקי נשא נאום ברכה מטעם ממשלת ישראל שר החקלאות אבי דיכטר. משקלו הפוליטי האישי גבוה יותר ממה שניתן לחשוב משם המשרד: דיכטר – ראש שב”כ לשעבר, שר לביטחון פנים לשעבר, פוליטיקאי מנוסה מ”ליכוד”. אבל באותו רגע הוא ייצג את משרד החקלאות, ולא את משרד החוץ, הביטחון או לשכת ראש הממשלה. לכן שנת 2024 יכולה להיחשב כמעבר: מוסקבה קיבלה פוליטיקאי בולט, אבל לא קיבלה דמות מהליבה החוץ-מדינית או הביטחונית של הקבינט המכהן. מקורות הקשורים לחצר סרגייבסקי ולכנסייה הרוסית האורתודוקסית ציינו שנאום הברכה מטעם ממשלת ישראל נשא דווקא אבי דיכטר.

בשנת 2025 האורחת המכובדת הראשית הייתה מאי גולן – שרת השוויון החברתי ושיפור מעמד הנשים. זה כבר מעבר ברור יותר לשורה השלישית הפוליטית. גולן – שרה מכהנת ונציגת מפלגת השלטון “ליכוד”, ולכן השתתפותה לא יכולה להיקרא פרטית או מקרית. אבל משרדה לא קשור לביטחון, מדיניות חוץ, כספים, תכנון אסטרטגי או ביטחון אזורי. עבור מוסקבה זה היה מחווה ישראלית רשמית, אבל כבר ללא הגובה הפוליטי הקודם.

בשנת 2026 התמונה חזרה על עצמה: האורחת המכובדת הראשית שוב הייתה מאי גולן. שגרירות רוסיה עצמה תיעדה זאת בהודעה הרשמית על הקבלה במלון “דן תל אביב”. באירוע נכחו יותר מ-300 אורחים, נכחו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, פקידים בכירים ממשרד החוץ הישראלי, נציגי המשטרה, “נתיב”, ארגונים ציבוריים, עסקיים, אקדמיים ורוסיים. אבל הכוח הנוכחי של ישראל בתפקיד האורחת המכובדת הראשית יוצגה על ידי מאי גולן. משרד החוץ הרוסי גם פרסם הודעה שבה היא נקראה האורחת המכובדת הראשית של הקבלה.

כך נבנית סולם ברור של ירידת הרמה. תחילה – ראש הממשלה נתניהו. אחר כך – הנשיא ריבלין. אחר כך – שר החוץ אשכנזי. אחר כך – שרים מגזריים ופוליטיקאים בודדים: גמליאל, אלקין, דיכטר. לבסוף – מאי גולן, שרה מהשורה השלישית הפוליטית.

אם בעבר רוסיה יכלה להציג ביום הלאומי שלה בישראל את ראש הממשלה, הנשיא או שר החוץ, עכשיו האורחת המכובדת הראשית היא שרה שלא קשורה למדיניות חוץ וביטחון. זה לא חרם מלא, לא ניתוק ולא סגירת ערוץ דיפלומטי. אבל זה אות ברור: הרמה הקודמת כבר לא קיימת.

לכן קבלת הפנים במלון “דן תל אביב” בשנת 2026 יכולה להיקרא דו-משמעית. מצד אחד, מוסקבה קיבלה נוכחות רשמית של שרה ישראלית. מצד שני, היא לא קיבלה את נתניהו, לא את הנשיא, לא את שר החוץ, לא את שר הביטחון, ולא אף אחד מליבת השלטון הפוליטי.

בדיפלומטיה הבדל כזה יש לו משמעות. אולם מלא, רשימת אורחים ארוכה ונאומים חגיגיים לא מחליפים את דרגת הנציג הראשי של המדינה. רוסיה ניסתה להראות את היקף האירוע, אבל היא עצמה תיעדה בהודעתה: האורחת המכובדת הראשית הייתה מאי גולן.

זהו המדד העיקרי לירידת הרמה. ישראל השאירה את הפרוטוקול, אבל הסירה את הגובה הפוליטי. מוסקבה קיבלה נוכחות, אבל לא קיבלה את המעמד הקודם.

ל-NAחדשות – חדשות ישראל Nikk.Agency בסיפור הזה חשוב לא עצם הקבלה. שגרירויות עורכות ימים לאומיים באופן קבוע, זה חלק מהשגרה הדיפלומטית. חשוב הדרג. מדינות לעיתים קרובות מדברות לא בהצהרות, אלא במי שהן שולחות לאולם.

ואם בעבר ליד שגרירות רוסיה אפשר היה להראות את ראש הממשלה, הנשיא או שר החוץ, עכשיו האורחת המכובדת הראשית היא שרה שלא אחראית על מדיניות חוץ, ביטחון או החלטות אסטרטגיות.

מה אמרה רוסיה: חג, שואה והצדקת המלחמה

יש לשים לב לא רק להרכב האורחים, אלא גם לתוכן הנאום של השגריר הרוסי אנטולי ויקטורוב.

לפי הודעת השגרירות, הוא דיבר על “הדרך ההיסטורית של אלף שנה” של המדינה הרוסית, “רצון בלתי מתפשר”, “פטריוטיות”, “אחדות”, “מגוון” ו”ערכים רוחניים ומוסריים מסורתיים”. הוא הזכיר את הטיסה הראשונה של האדם לחלל, את תרומתה של רוסיה לניצחון על הנאציזם, את הפסקת זוועות השואה ואת תפקידה של מוסקבה בעיצוב מערכת היחסים הבינלאומיים המודרנית.

זהו סט קלאסי של רטוריקה מדינית רוסית: היסטוריה, ניצחון, חלל, ערכים מסורתיים, משימה מיוחדת ותביעה לזכות מוסרית ללמד את העולם.

אבל אז נשמע העיקר.

השגריר, לפי ההודעה, ציין ש“כל המטרות של המבצע הצבאי המיוחד יושגו”. כלומר, בקבלת פנים ממלכתית בתל אביב נשמע לא התרחקות מהמלחמה, אלא אישור הקורס להמשך התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.

עבור הקהל הישראלי זהו רגע רגיש במיוחד.

רוסיה מדברת שוב עם ישראל דרך זיכרון השואה, הצבא האדום והמאבק בנאציזם. אבל באותה מסגרת פוליטית היא מצדיקה את המלחמה נגד אוקראינה – מדינה שבה חיים קהילות יהודיות, שבה יש היסטוריה יהודית עמוקה, שבה תחת המכות הרוסיות נמצאו ערים, מבנים אזרחיים, אתרים תרבותיים, אוניברסיטאות, מוזיאונים ומשפחות עם שורשים אוקראיניים ויהודיים.

מוסקבה משתמשת בזיכרון מלחמת העולם השנייה כמגן דיפלומטי. אבל המגן הזה כבר לא מסתיר את המציאות של המלחמה של היום.

בלוק אנטי-אוקראיני בנאום של ויקטורוב

בהודעת השגרירות יש עוד קטע חשוב. ויקטורוב הדגיש ש”החובה המשותפת של רוסיה וישראל” היא להילחם בניסיונות “לשכתב את ההיסטוריה”, “להמעיט או לעוות את תפקידם של לוחמי הצבא האדום”, וכן, כפי שנאמר בטקסט הרוסי, “להעלות את משתפי הפעולה עם הנאצים-לאומנים האוקראינים לדרגת גיבורים לאומיים”.

זו לא אמירה היסטורית ניטרלית. זו חלק ישיר מקו התעמולה האנטי-אוקראיני של הקרמלין.

באירוע שבו האורחת המכובדת הראשית הייתה שרה בממשלת ישראל, השגריר הרוסי למעשה חזר על התזות המרכזיות של מוסקבה על המלחמה נגד אוקראינה: רוסיה – “יורשת הניצחון”, אוקראינה – כביכול מרחב של “לאומנים”, המלחמה – כביכול הכרחית ומוצדקת היסטורית.

וכאן עולה השאלה כבר לא לשגרירות הרוסית. ממנה אין לצפות לשום דבר אחר.

השאלה לישראל: איזה אות שולחת השתתפותה של שרה מכהנת בממשלה באירוע שבו לצד זיכרון השואה נשמעת הצדקה למלחמה הרוסית נגד אוקראינה?

מאי גולן: לא השורה הראשונה, אבל עדיין סימן מדיני

חשוב לא לפשט. מאי גולן – לא ראש מדיניות החוץ של ישראל. היא לא מנהלת משא ומתן על אוקראינה, לא קובעת את עמדת ישראל כלפי רוסיה, לא מנהלת את הצבא, לא אחראית על הדיאלוג האסטרטגי עם ארה”ב או אירופה.

לכן נוכחותה מראה את ירידת רמת הייצוג.

אבל מצד שני, היא עדיין שרה. היא יושבת בממשלת ישראל. היא מייצגת את מפלגת השלטון “ליכוד”. לכן השתתפותה לא יכולה להצטמצם לנוסחה “פשוט מישהו הגיע”.

ההערכה הנכונה כאן כפולה:

עבור רוסיה זה כבר לא המעמד הגבוה הקודם; עבור ישראל זה עדיין מחווה מדינית רשמית.

מוסקבה יכולה לרשום לעצמה: שרה בממשלת ישראל הגיעה.
אבל המבקרים יכולים לענות: הגיעה לא דמות מהשורה הראשונה, אלא שרה מהשורה השלישית הפוליטית.

ושני החלקים נכונים.

לכן המאמר צריך להיות לא על כך ש”ישראל תמכה ברוסיה”. זה היה גס מדי ולא מדויק. מדויק יותר דבר אחר: ישראל שמרה על ערוץ פרוטוקולי, אבל הורידה באופן ניכר את הדרג הפוליטי של ההשתתפות.

NAחדשות – חדשות ישראל Nikk.Agency רואה בסיפור הזה דווקא כמדד לאיזון דיפלומטי: ישראל לא רוצה לסגור את הדלת למוסקבה לחלוטין, אבל גם לא נותנת לה את התמונה הקודמת של קרבה עם הצמרת המדינית.

איראן, “השאלה הפלסטינית” וניסיון רוסיה לחזור למשחק האזורי

בנאום של ויקטורוב לא היה רק בלוק אוקראיני. השגריר הרוסי גם דיבר על נכונותה של מוסקבה לסייע “בחיפוש אחר פתרונות פוליטיים-דיפלומטיים למשבר” סביב איראן. הוא הזכיר את “הקונספט הרוסי המעודכן לביטחון קולקטיבי באזור המפרץ הפרסי”.

בנפרד נשמעה הנושא של “הבעיה הפלסטינית-ישראלית” – בניסוח הרוסי, על בסיס הבסיס המשפטי הבינלאומי, תוך התחשבות ב”דאגות הביטחוניות של הישראלים” ו”שאיפות הפלסטינים”.

זה גם לא חלק מקרי מהנאום. רוסיה מנסה להציג את עצמה לא כמדינה תוקפנית מבודדת, אלא כשחקן שלכאורה מסוגל להשתתף בפתרון משברים אזוריים – מאיראן ועד המזרח התיכון.

אבל בישראל תפקיד כזה של מוסקבה נתפס בצורה יותר ויותר מורכבת.

רוסיה שומרת על קשרים עם איראן. רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה. רוסיה משתמשת ברטוריקה אנטי-מערבית. רוסיה מנסה לדבר על ביטחון ישראל, תוך שהיא בונה קו משלה עם כוחות שהם איום ישיר על ישראל.

לכן המילים על “ביטחון קולקטיבי” נשמעות יפה, אבל פוליטית לא מסירות את הסתירה העיקרית: מוסקבה רוצה להיות מתווכת, תוך שהיא נשארת צד במלחמה תוקפנית ושותפה למחנה אנטי-מערבי.

למה אולם מלא לא שווה להשפעה

שגרירות רוסיה מדגישה במיוחד שבקבלת הפנים היו שגרירים, דיפלומטים ונציגי נספחים צבאיים של יותר מ-30 “מדינות ידידותיות”, עובדי האו”ם, נציגי עיריות ערים ישראליות, קונסולים כבודיים, אנשי דת וארגונים רוסיים.

לדוח דיפלומטי זה נראה מרשים.

אבל המוניות לא תמיד אומרת הצלחה פוליטית.

אולם מלא יכול להראות פעילות של השגרירות, קיום קשרים ישנים, עבודה עם יוצאי חבר המדינות, קשרים עם חלק מהחוגים העסקיים, הוותיקים והדתיים. אבל השאלה העיקרית נותרת בעינה: מי הגיע מהצמרת הנוכחית של ישראל?

לא ראש הממשלה.
לא הנשיא.
לא שר החוץ.
לא שר הביטחון.
לא שר האוצר.
לא ראש הבלוק האסטרטגי.

האורחת המכובדת הראשית הייתה מאי גולן.

זה לא כישלון פרוטוקולי, אבל זה ירידה ברורה ברמה בהשוואה לשנים שבהן הדיפלומטיה הרוסית יכלה להראות ליד עצמה את ראשי ישראל.

ובמובן הזה הדוח הרוסי עצמו נותן חומר למסקנה הפוכה. השגרירות רצתה להראות את ההיקף. אבל אם לקרוא את הטקסט בעיון, הוא מראה את המגבלה: יש אולם, יש סמלים, יש נאומים, אבל המשקל הפוליטי הקודם כבר לא קיים.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל המצב מורכב יותר מבחירה פשוטה בין “ללכת” ו”לא ללכת”.

ישראל חיה באזור שבו הגורם הרוסי היה קשור זמן רב לסוריה, איראן, תיאום צבאי, ביטחון הקהילות היהודיות, עלייה, ערוצים דיפלומטיים וקהל דובר רוסית פנימי. לכן ירושלים לעיתים קרובות פועלת בזהירות רבה יותר ממה שקייב או חלק מהבירות האירופיות היו רוצות לראות.

אבל זהירות לא מבטלת את ההקשר המוסרי והפוליטי.

כששגריר רוסיה בתל אביב אומר שמטרות מה שנקרא “המבצע הצבאי המיוחד” יושגו, זו לא סתם נוסחה פנימית רוסית. זו הצהרה על המשך המלחמה נגד אוקראינה, שנאמרה על אדמת ישראל, בקבלת פנים ממלכתית רשמית, בנוכחות נציגי המערכת הישראלית.

כשבמקביל לזה נשמעת השואה, הצבא האדום והמאבק בנאציזם, נוצר ניגוד חד במיוחד. זיכרון השואה של יהדות אירופה לא צריך להפוך לכיסוי לתוקפנות המודרנית.

לישראל יש זכות לדיפלומטיה פרגמטית. אבל לחברה הישראלית יש זכות לשאול, היכן עובר הגבול בין פרוטוקול לאות פוליטי.

המסקנה העיקרית: מוסקבה קיבלה פרוטוקול, אבל לא קיבלה את המעמד הקודם

קבלת הפנים ליום רוסיה בתל אביב התקיימה. הדיפלומטיה הרוסית אספה אורחים, נשאה נאומים, הראתה ותיקים, קשרים כנסייתיים, ארגונים דוברי רוסית, דיפלומטים ותוכנית תרבותית בתמיכת ממשלת מוסקבה.

אבל האות הפוליטי העיקרי לא היה בכמות האורחים ולא ברטוריקה החגיגית.

האות העיקרי – ברמת הייצוג הישראלי.

רוסיה לא קיבלה בקבלת הפנים הזו את ראש ממשלת ישראל.
לא קיבלה את הנשיא.
לא קיבלה את שר החוץ.
לא קיבלה את שר הביטחון.
לא קיבלה דמות שמכתיבה את האסטרטגיה של ישראל.

היא קיבלה את מאי גולן – שרה מכהנת, אבל שרה מהשורה השלישית הפוליטית.

עבור מוסקבה זה מאפשר לומר: ישראל הייתה מיוצגת.
עבור צופה קשוב זה אומר דבר אחר: ישראל הייתה מיוצגת, אבל כבר לא ברמה הקודמת.

זה לא ניתוק יחסים. לא חרם דיפלומטי. לא סגירת דלת הפגנתית.

אבל זו גם לא הקרבה שרוסיה יכלה להראות בעבר.

בדיפלומטיה פרטים כאלה נקראים בבירור: רמת הנוכחות יורדת, ויחד איתה יורדת היכולת של מוסקבה להציג את ההשפעה הקודמת בישראל.

רוסיה קיבלה אולם מלא. אבל לא קיבלה את השורה הראשונה של השלטון.

…
איך רוסיה עוזרת לאיראן לעקוף את הסנקציות: תלמיד תיכון בריטי בן 17 נגד הקרמלין ותוכנית הקריפטו A7A5 ו-Nobitex - 23.06.2026 - Новости Израиля

אורי גלר, טראמפ ו”נשק בתדר נמוך”: איך גרסה מוזרה הגיעה לחדשות בישראל - 23.06.2026 - Новости Израиля

הקהילה היהודית השתתפה ב”ארוחת הבוקר התפילתית הראשונה של אזורי החזית של אוקראינה”: 400 קולות בעד אוקראינה, שלום וכבוד - 23.06.2026 - Новости Израиля