ב-21 ביוני 2026, הפובליציסט והפרשן הפוליטי האוקראיני ויטלי פורטניקוב פרסם טקסט, שבשביל הקהל הישראלי נשמע לא כתגובה על פוליטיקה זרה, אלא כאזהרה ישירה.
המחשבה המרכזית שלו פשוטה אך כואבת: מדינה שבונה את ביטחונה על יחסים עם מנהיג אחד, גם אם המנהיג הזה נראה כשותף הנוח ביותר, מוצאת את עצמה במוקדם או במאוחר בתלות מסוכנת.
במרכז הטקסט — דונלד טראמפ, ישראל, אוקראינה, הפוליטיקה של בנימין נתניהו והשאלה הרחבה יותר: על מה צריכים להישען בריתות — על ערכים או על תועלת.
פורטניקוב כותב שבמהלך קמפיין הבחירות לנשיאות בארה”ב בשנת 2024 ובשנה הראשונה של נשיאותו החדשה של טראמפ, הוא נאלץ לעיתים קרובות להתווכח עם מכרים אמריקאים וישראלים. הם שכנעו אותו שהביקורת על טראמפ קשורה רק לאוקראינה — לחוסר הרצון של הנשיא האמריקאי החדש להמשיך את הקו הקודם של סיוע לקייב.
אבל פורטניקוב עצמו מסביר אחרת. עבורו הבעיה אינה רק באוקראינה. הבעיה היא שפוליטיקה שלא מבוססת על ערכים אלא על חישובים אישיים יכולה להשתנות בכל רגע. היום מנהיג כזה נראה מועיל לישראל. מחר הוא עשוי להחליט שעדיף להתקשר עם אלה שנחשבו אתמול לאויבים.
עבור ישראל, שאלת היחסים עם ארה”ב תמיד הייתה אסטרטגית. אמריקה נשארת השותף העיקרי, מקור התמיכה הדיפלומטית, שיתוף הפעולה הצבאי והכיסוי הפוליטי בזירה הבינלאומית.
אבל פורטניקוב שם דגש לא על הברית עצמה עם ארה”ב, אלא על דבר אחר: לא הידידות עם אמריקה היא המסוכנת, אלא הפיכת הידידות הזו להימור אישי על פוליטיקאי אחד.
בלוגיקה שלו, ישראל לא צריכה לצמצם את מערכת הביטחון שלה ליחסים עם נשיא אחד של ארה”ב. במיוחד אם מדובר במנהיג שפועל בעיקר מתוך אינטרסים אישיים, תועלת פוליטית אישית ורצון להוכיח את כוחו.
כאן הטקסט הופך לחשוב לדיון הפנימי הישראלי.
כאשר פוליטיקאים ישראלים אומרים שטראמפ הוא הנשיא הטוב ביותר לישראל, זה עשוי להישמע נוח ברגע. אבל אם כל האסטרטגיה בנויה על הציפייה שאדם אחד בבית הלבן תמיד יעשה בדיוק את מה שמצפים בירושלים, זו כבר לא אסטרטגיה. זה הימור.
פורטניקוב משווה ישירות גישה כזו למשחק בקזינו. הימור על כל הכסף על מספר אחד יכול להביא לזכייה, אבל יכול גם להשאיר בלי כלום.
פורטניקוב עורך השוואה עם אוקראינה.
לדבריו, אוקראינה לאחר שינוי המדיניות האמריקאית נאלצה ללמוד לשרוד ללא רמת התמיכה הקודמת של ארה”ב. זה התאפשר לא מעצמו, אלא כי קייב לאחר התקיפה הרוסית החלה לבנות מערכת בריתות מורכבת.
אוקראינה יכלה לפעול אחרת: להמר על וושינגטון ולהיות מבולבלת כאשר המדיניות האמריקאית השתנתה. אבל הדיפלומטיה והמערכת ההגנתית האוקראינית חיפשו בהדרגה עוגנים אחרים — בריתות אירופאיות, ייצור עצמי, פתרונות טכנולוגיים חדשים, שיתוף פעולה צבאי עם שותפים שונים.
עבור ישראל, הדוגמה הזו חשובה לא כי המצב של שתי המדינות זהה. הוא שונה.
אוקראינה נלחמת נגד רוסיה באירופה. ישראל חיה במציאות אזורית אחרת, מוקפת באיומים אחרים ויש לה היסטוריה שונה של בריתות. אבל יש לקח משותף: מדינה לא צריכה לאפשר שהביטחון שלה יהיה תלוי במצב הרוח של מרכז כוח חיצוני אחד.
החלק החזק במיוחד בטקסט של פורטניקוב נוגע להיסטוריה של ישראל עצמה.
הוא מזכיר שהמדינה היהודית תמיד ידעה ליצור בריתות סיטואטיביות, לעבור מהסכם אחד לאחר ולפעול באופן עצמאי כאשר השותף הפך לבלתי אמין.
זו באמת מחשבה חשובה.
ישראל לא נוצרה כשטח תלוי. היא קמה כמדינה לאומית, המסוגלת להגן על עצמה, לקבל החלטות ולא לחכות שמישהו בחו”ל יאפשר לה לשרוד.
לכן, כאשר הפוליטיקה הישראלית מתחילה להיראות כאילו גורל המדינה תלוי בהחלטה של נשיא אחד של ארה”ב, זה סותר את הרעיון של עצמאות ישראלית.
פורטניקוב מנסח זאת בצורה נוקשה: היהודים שרוצים שהעתיד שלהם ייקבע על ידי נשיא ארה”ב חיים בארה”ב. אלה שרוצים לחיות במדינה לאומית חיים בישראל — ולא צריכים להיות תלויים בגחמות הבית הלבן.
עבור הקורא הישראלי זה לא רק משפט פוליטי. זו שאלה של ציונות, כבוד מדיני ובגרות אסטרטגית.
פורטניקוב מציע כמה מסקנות.
הראשונה — להפסיק לחיות באשליה שטראמפ בהכרח “יזכור” את ישראל, יכה באיראן, ימלא את הציפיות של נתניהו, סמוטריץ’ או כל כוח פוליטי ישראלי אחר.
כן, הנסיבות עשויות להסתדר כך שארה”ב שוב תיכנס לעימות קשה עם איראן. אבל גם במקרה כזה, לפי הלוגיקה של פורטניקוב, טראמפ ירדוף קודם כל את האינטרסים שלו, ורק אחר כך יתחשב באינטרסים של ישראל.
המסקנה השנייה — ישראל צריכה להחזיר לעצמה את היכולת לפעול באופן עצמאי. לא במובן של ניתוק מארה”ב. לא במובן של ויתור על הברית עם אמריקה. אלא במובן של הבנה שהשותף לא צריך להחליף את האסטרטגיה העצמית.
המסקנה השלישית — ישראל צריכה לחזק מחדש שותפויות המבוססות לא רק על תועלת, אלא גם על ערכים.
זו אולי החלק הקשה ביותר בטקסט.
פורטניקוב אומר שבלי מוניטין של מדינה דמוקרטית במזרח התיכון, יהיה לישראל קשה יותר לבנות בריתות חדשות. מדינה שרוצה שהעולם יכיר בזכותה להתקיים, צריכה לשמור על בהירות מוסרית ופוליטית. לא כי זה נשמע יפה בהצהרות דיפלומטיות, אלא כי המוניטין הופך לחלק מהביטחון.
עבור ישראל שנת 2026 היא זמן של החלטות קשות.
לאחר המלחמה, הלחץ האזורי, המחלוקות בתוך המדינה והתלות הגוברת בתמיכה חיצונית, החברה הישראלית שואלת יותר ויותר: על מי אפשר להישען?
התשובה “רק על ארה”ב” נשמעת מוכרת, אבל כבר לא מספיקה. התשובה “רק על טראמפ” עשויה להיות מסוכנת.
ארה”ב נשארת השותף העיקרי של ישראל. זה לא משתנה. אבל גם השותף החשוב ביותר לא צריך להפוך לעוגן היחיד. ישראל זקוקה לגשרים דיפלומטיים נוספים, מערכת שותפויות רחבה יותר, עבודה עם אירופה, קשרים אזוריים, עצמאות טכנולוגית והגנתית, וכן הבנה מדויקת יותר של הניסיון האוקראיני.
אוקראינה הראתה שמדינה שנמצאת תחת איום לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות לחכות למושיע אחד. גם ישראל לא יכולה.
הטקסט של פורטניקוב למעשה מציב בפני ישראל שאלה שחורגת הרבה מעבר ליחס לדונלד טראמפ.
זו שאלה על איך תהיה האסטרטגיה הביטחונית הישראלית בשנים הקרובות.
האם היא תיבנה על קשרים אישיים, סימפתיות פוליטיות ותקווה ש”האדם שלנו” בוושינגטון יפתור הכל?
או שישראל תחזור למודל בוגר יותר: צבא חזק, החלטות עצמאיות, ברית עם ארה”ב, אבל לא תלות בנשיא אחד; שותפות עם מדינות דמוקרטיות, אבל בלי אשליות; מדיניות אזורית, אבל בלי ויתור על עקרונות עצמאיים.
פורטניקוב לא כותב טקסט נגד הברית בין ישראל לארה”ב. להפך, הלוגיקה שלו היא אחרת: ברית אמיתית לא צריכה להפוך לתלות פוליטית.
כי תלות — זו לא ביטחון. זו ציפייה.
ומדינה שחיה תחת איום מתמיד לא יכולה להרשות לעצמה פשוט לחכות.
עבור ישראל הלקח המרכזי של הטקסט הזה נשמע כך: ארה”ב חשובה, אבל ישראל לא יכולה להיות פרויקט של נשיא אמריקאי אחד. למדינה דרושה מערכת בריתות, אסטרטגיה עצמית וחזרה למדיניות שבה ערכים אינם חולשה, אלא הופכים לחלק מהכוח.
…
איך רוסיה עוזרת לאיראן לעקוף את הסנקציות: תלמיד תיכון בריטי בן 17 נגד הקרמלין ותוכנית הקריפטו A7A5 ו-Nobitex - 23.06.2026
- Новости Израиля
אורי גלר, טראמפ ו”נשק בתדר נמוך”: איך גרסה מוזרה הגיעה לחדשות בישראל - 23.06.2026
- Новости Израиля
הקהילה היהודית השתתפה ב”ארוחת הבוקר התפילתית הראשונה של אזורי החזית של אוקראינה”: 400 קולות בעד אוקראינה, שלום וכבוד - 23.06.2026
- Новости Израиля