מאיראן לדיר א-זור: מדוע התיק הגרעיני הסורי שוב הפך לרלוונטי – ואיפה רוסיה בסיפור הזה

מאמר זה הופיע דווקא עכשיו לא בגלל שמישהו נזכר פתאום במתקפה הישראלית על סוריה מלפני תשע עשרה שנה. בספטמבר 2026 התרחשו כמעט בו זמנית אירועים שקשרו את המלחמה הנוכחית סביב תוכנית הגרעין של איראן עם המורשת הגרעינית הישנה והלא מובנת עד הסוף של בשאר אסד – ועם “עמדת” רוסיה בשני המקרים.

ב-1 בספטמבר 2026 מועצת המנהלים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית החליטה לראשונה מזה כעשרים שנה להעביר שוב את שאלת הגרעין האיראנית למועצת הביטחון של האו”ם. הסוכנות הצביעה על היעדר הסברים משכנעים לגבי האורניום שנמצא באתרים לא מוצהרים, בעיות גישה לאחר התקיפות האמריקאיות והישראליות ואי ודאות סביב חלק מהמלאי האיראני של אורניום מועשר. רוסיה וסין התנגדו לקו זה.

שישה ימים לאחר מכן, ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית רפאל גרוסי דיווח על תוצאה אחרת – “פריצת דרך היסטורית” בסוריה. הסוכנות אישרה סופית כי האתר שהושמד על ידי ישראל בשנת 2007 ליד דיר א-זור היה כור גרעיני כמעט בנוי, סוריה ייצרה עבורו דלק משלה, והחקירה הובילה את הפקחים לכ-73 טון אורניום מתכתי טבעי. מבנה הכור אפשר ייצור יעיל של חומר בקיע, שניתן היה להשתמש בו בנשק לאחר עיבוד נוסף. עם זאת, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אינה טוענת שאסד כבר קיבל החלטה ליצור פצצת אטום.

ב-9 בספטמבר 2026 מועצת המנהלים סגרה את התיק הקודם על אי עמידה סורית בהתחייבויות, שנמשך מאז 2011. סגרה לא בגלל שהחשדות התבררו כשגויים: השלטונות הסוריים החדשים סיפקו מידע וגישה שאפשרו לפתור את השאלות שנותרו ולשים את החומר שנמצא תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

וב-17 בספטמבר 2026 רוסיה וסין כבר במועצת הביטחון של האו”ם חסמו את הארכת המעקב העצמאי על הסנקציות שהוחזרו נגד איראן. מוסקבה הצהירה כי מדינות המערב “מְפָרְטוֹת” את שאלת הגרעין ושצריך לפתור אותה “באופן דיפלומטי”. כל זה קורה בחודש השביעי למלחמה של ארה”ב וישראל עם איראן, שהחלה ב-28 בפברואר.

לכן הסיפור הסורי פתאום הפסיק להיות ארכיוני. לפני חמש עשרה שנה מוסקבה כבר התווכחה עם מבנים בינלאומיים סביב תיק הגרעין הלא סגור של שותפה במזרח התיכון: בשנת 2011 רוסיה התנגדה להעברת ההפרה הסורית למועצת הביטחון, וב-2014 ניסתה להסיר את התיק הסורי מסדר היום הקבוע של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

עכשיו אנחנו יודעים הרבה יותר על מה שהפקחים אז עדיין לא ידעו.

וכדי להבין מה הקשר לרוסיה ועד כמה מתאים להשוות את סוריה לאיראן של היום, צריך קודם לעבור את כל ההיסטוריה של דיר א-זור – בערך בסדר שבו חשפו אותה ישראל והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

המחבר — אלכסנדר חמלניצקי.

בהתחלה ישראל ראתה רק סימנים

החשדות הופיעו זמן רב לפני המתקפה. צה”ל חשף מאוחר יותר מסמך של המודיעין הצבאי עוד משנת 2002: הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית עסקה בפרויקטים סודיים, שמטרתם ישראל אז לא יכלה לקבוע בוודאות. בסוף 2004 המודיעין הישראלי קיבל מידע על מומחים זרים שסייעו לפרויקט גרעיני סורי כלשהו; בינואר 2006 עלה לראשונה חשד קונקרטי על בניית מתקן גרעיני, ובאפריל המודיעין כבר זיהה מבנה חשוד.

האתר לא היה בגולן. אל-קיבאר נבנה במזרח סוריה, באזור דיר א-זור ליד הפרת – עמוק בתוך המדינה. עבור ישראל האיום נקבע לא על פי המרחק מהגבול, אלא על פי אופי המבנה ומה שהתרחש בתוכו.

נקודת המפנה הגיעה בתחילת מרץ 2007. המוסד קיבל תמונות שצולמו בתוך המבנה. בהן נראו אלמנטים של הכור ונציגים צפון קוריאנים. תמונות אלו היו ההוכחה החסרה: לאחריהן המודיעין הישראלי כבר כתב על בניית כור בעזרת צפון קוריאה, המסוגל לייצר פלוטוניום.

איך בדיוק התמונות הגיעו לישראל מוקף בגרסאות רבות. הסיפור על חדירת סוכנים למחשב של ראש הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית זכה לתפוצה רחבה, אך ישראל אישרה רשמית בעיקר את עצם קבלת התמונות, ולא את כל פרטי מבצע המודיעין.

מה בנו הסורים ומה הקשר לצפון קוריאה

הערכת טכנית מאוחרת של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הראתה: לפי הגודל, התצורה הפנימית, אספקת המים וסימנים אחרים, המבנה תאם כור מקורר גז עם מאט גרפיט. הסוכנות קיבלה מידע שהפרויקט מומש בעזרת זרה; הערכות רשמיות אמריקאיות ציינו במפורש את צפון קוריאה.

הדמיון לטכנולוגיית הכור של יונגביון היה בעל סיבה מובנת. כור מסוג זה יכול לעבוד על אורניום טבעי. במהלך העבודה נוצרת פלוטוניום בדלק, שניתן להפרידו כימית מהחומר המוקרן. הכור עצמו עדיין לא אומר פצצה מוכנה: נדרשת עיבוד, שרשרת טכנולוגית נוספת והחלטה פוליטית ללכת לנשק.

אבל סוריה, כפי שהתברר מאוחר יותר, בנתה לא רק מבנה אחד.

וכאן יש פרט שהופך את סיפור אל-קיבאר לבלתי נוח במיוחד לגרסה הסורית הקודמת: דמשק ידעה היטב איך פועלת מערכת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

ליד דמשק פעל במשך עשרות שנים כור סורי אחר – כור קטן סיני SRR-1/MNSR בהספק של 30 קילוואט. הוא הוכרז רשמית, נבדק באופן קבוע ושימש בתחילה דלק מועשר מאוד עם כ-90% U-235. עצם קיומו של דלק כזה לא הפך את המתקן לתוכנית נשק סודית דווקא משום שהחומר היה במעקב ותחת ערבויות בינלאומיות.

לסוריה היו גם פרויקטים אחרים לגמרי רשמיים – מחקרי אורניום, הפקת אורניום מחומצה זרחתית, תוכניות מעבדה, שיתוף פעולה טכני עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

כלומר, אל-קיבאר לא היה תוצאה של חוסר ידע על נהלים. כור אחד משטר אסד הכריז והראה לפקחים. אחר – לא.

ישראל תקפה לפני ההפעלה, וסוריה ניקתה את האתר

בלילה שבין 5 ל-6 בספטמבר 2007 השמידו מטוסי F-15I ו-F-16I של ישראל את אל-קיבאר. ישראל הכירה בפומבי במבצע רק ב-2018. לפי הערכות שפורסמו על ידי צה”ל, הבנייה התקרבה במהירות לסיום, ולכן ההחלטה התקבלה לפני הפעלת הכור, כל עוד המתקפה לא יצרה סיכון להפצת חומרים רדיואקטיביים.

לאחר המתקפה הסורים שינו את האתר במהירות רבה. שאריות המבנה הוסרו, השטח יושר, מאוחר יותר הופיע שם מבנה אחר. כאשר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית החלה בחקירה מלאה, המתקן המקורי למעשה כבר לא היה קיים. הסוכנות נאלצה להשוות תמונות לוויין, נתוני מודיעין, רכישות ציוד ותוצאות בדיקות עתידיות.

ב-23 ביוני 2008 קרה מה שלעתים קרובות הולך לאיבוד בסיפורים: משטר אסד אכן אפשר לפקחים להיכנס ישירות לדיר א-זור. באתר עצמו ניתנה להם גישה רחבה, הם בדקו את המבנים ולקחו דגימות אקולוגיות. סוריה טענה שישראל השמידה מתקן צבאי רגיל, שאינו קשור לפעילות אטומית.

אבל מסמכים שיכלו לאשר את הגרסה הזו, דמשק לא סיפקה.

ואז הגיעו תוצאות הדגימות.

החלקיקים הראשונים של אורניום

בדגימות מדיר א-זור נמצאו חלקיקים של אורניום טבעי אנתרופוגני – כלומר אורניום טבעי שעבר עיבוד טכנולוגי על ידי אדם. נמצאו גם גרפיט וסוגי פלדה אל-חלד, תואמים, אם כי לא באופן בלעדי, לשימוש גרעיני.

סוריה הסבירה את החלקיקים בתחמושת ישראלית. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בדקה את הגרסה הזו והעריכה את הסבירות למקור כזה כנמוכה; באותה מידה העריכה הסוכנות את הסבירות להובלת אורניום באוויר במקרה.

לאחר מכן ביקשו הפקחים מסמכים על הבנייה, רכישות משאבות, גרפיט ובריט, מידע על מערכת אספקת המים ומידע על היכן פינו את שברי המבנה והציוד. מלבד דיר א-זור, הסוכנות רצתה לבדוק עוד שלושה מקומות, שלפי המידע שהתקבל, יכלו להיות קשורים פונקציונלית לפרויקט.

וכאן החקירה למעשה נתקלה בקיר.

סוריה טענה שהאתרים הללו צבאיים ולא גרעיניים. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית השיבה שהסטטוס הצבאי כשלעצמו לא משחרר מדינה מהתחייבויותיה לערבויות, והציעה משטר גישה מוגבל, המאפשר להסתיר מידע סודי שאינו קשור לחקירה. אבל לאחר הביקור ב-2008 הסוכנות לא קיבלה במשך שנים את כל היקף המסמכים, ההסברים והגישה שהיא חשבה לנחוצים.

זה משמעותי. הפקחים לא “בדקו הכל ופשוט לא האמינו לאסד”. הם קיבלו את העקבות הפיזי הראשון, ולאחר מכן לא הצליחו לבדוק את כל השרשרת הקשורה.

ב-2011 מופיעה רוסיה

עד מאי 2011 הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית חיברה יחד את תצורת המבנה, מערכת הקירור, תמונות לוויין, רכישות, ניתוח דגימות ומידע על עזרה זרה אפשרית. מסקנת הסוכנות הייתה נוקשה: המתקן שהושמד היה בסבירות גבוהה מאוד כור והיה צריך להיות מוצהר על ידי סוריה.

מועצת המנהלים הכירה בהפרת ההסכם על ערבויות והחליטה לדווח עליה למועצת הביטחון של האו”ם. רוסיה וסין הצביעו נגד.

עם זאת, אין הוכחות למעורבות רוסיה בבניית אל-קיבאר. אין מסמכים שפורסמו המאפשרים לטעון שמוסקבה ידעה את כל היקף התוכנית הסורית. התפקיד הרוסי המאושר מתחיל דווקא כאן – ב”דיפלומטיה” הבינלאומית סביב ההפרה שכבר התגלתה.

בספטמבר 2014 הסיפור חזר על עצמו בצורה ברורה יותר. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית עדיין דיברה על שאלות לא פתורות ודרשה שיתוף פעולה סורי, ורוסיה הציעה להסיר בכלל את התיק על פעילות הגרעין הסורית מהסדר היום של ישיבות מועצת המנהלים. היוזמה לא עברה: 17 חברים הצביעו נגדה, סין וונצואלה תמכו במוסקבה.

באותו זמן אף אחד עדיין לא ידע את כל היקף תשתית הדלק, כמות הדלק שיוצר ומקומות אחסונו.

ומה עם איראן?

איראן הייתה אחת מבעלות הברית האזוריות העיקריות של אסד, ולכן תפקידה האפשרי נדון כמעט מהרגע שנחשף אל-קיבאר. הופיעו גרסאות על מימון העזרה הצפון קוריאנית, עניין טהרן בפלוטוניום העתידי או שיתוף פעולה תלת צדדי רחב יותר.

אבל כאן הגבול המוכח עובר די בבירור. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לא קבעה שאיראן בנתה או מימנה את אל-קיבאר או הייתה אמורה לקבל את החומר שיוצר שם. לכן אין פרויקט מוכח “איראן – סוריה – צפון קוריאה – רוסיה” מהמסמכים הקיימים.

התפקידים שונים. העזרה הטכנולוגית הצפון קוריאנית מאושרת הרבה יותר טוב. סוריה הייתה בעלת התוכנית הלא מוצהרת. איראן הייתה בעלת ברית אסטרטגית, שסביבה היו גרסאות על תפקידה האפשרי. רוסיה התנגדה פוליטית להחמרת הדיון הבינלאומי על התיק הסורי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מבדילים זאת במיוחד: הרלוונטיות של הסיפור היום אינה דורשת להפוך אותו לתיאוריה של קונספירציה כללית.

החקירה חודשה עוד בתקופת אסד – ולאחריו הלכה הרבה יותר רחוק

זה יהיה לא נכון לכתוב שאסד לא אפשר לאף אחד עד סוף שלטונו, והשלטון החדש פתח הכל מהיום הראשון. במרץ 2024 גרוסי הגיע לדמשק, ולאחר מכן סוריה חידשה את האינטראקציה על התיק הישן. במהלך 2024 הפקחים קיבלו גישה לשלושה אתרים קשורים ולקחו דגימות אקולוגיות חדשות.

ביוני 2025 ניתוח הדגימות הללו נתן את העקבות הפיזי הבא: באחד האתרים נמצאה כמות משמעותית של חלקיקים של אורניום טבעי ממקור אנתרופוגני, שחלקם תואמים תהליכי המרה של ריכוז אורניום לאוקסיד אורניום. השלטון הסורי החדש הצהיר שהוא לא יודע את מקור החומר, ואפשר דגימה חוזרת.

בשלב זה אסד כבר היה ברוסיה. ב-8 בדצמבר 2024 הוא הגיע לבסיס האווירי הרוסי חמיימים, משם לפי החלטת מוסקבה פונה לרוסיה; פוטין העניק לו מקלט. פרט זה יהפוך מאוחר יותר לבולט במיוחד על רקע המשא ומתן של סוריה החדשה על עתיד הבסיס חמיימים עצמו.

מי דיווח לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על 73 הטון – והיכן הם נמצאו

ב-17 ביולי 2026 השלטון הסורי לאחר אסד שלח בעצמו מכתב לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הם דיווחו על קיומו של מקום נוסף, שמעולם לא הוכרז על ידי סוריה קודם לכן, והציעו לסוכנות לבדוק את המתקן וכל חומר גרעיני שיכול להימצא שם.

זה לא היה הכור ההרוס עצמו בדיר א-זור ולא אחד משלושת האתרים שהסוכנות ניסתה לבדוק מאז 2008. היכן בדיוק נמצא המקום החדש, לא נחשף בפומבי. ייעודו הרשמי הקודם והקואורדינטות שלו גם לא פורסמו.

באוגוסט הגיעו לשם גרוסי והפקחים. כדי להגיע לחומר, הם נאלצו לפרק קירות ולעבור דרך אזורים צרים וקשים לגישה. בפנים היו קופסאות עם חומר גרעיני. כך הגיעו הפקחים פיזית לכ-73 טון אורניום מתכתי טבעי.

רוב המלאי כבר היה בצורת אלמנטים דלקיים. לפי דוח סודי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שתוכנו סופר על ידי התקשורת ואנליסטים מקצועיים, מדובר בכ-55 טון אורניום מתכתי באלפי מוטות דלק; השאר היו גרוטאות ופסולת ייצור דלק.

זה משנה באופן עקרוני את התמונה. לא שקי עפרות ולא חתיכת מתכת שנמצאה במקרה, אלא מלאי חומר הקשור לייצור דלק כור.

החומרים הפתוחים לא מאפשרים לקרוא בביטחון את המקום שנמצא כמפעל ייצור דלק עצמו. נכון יותר – מחסן חומר גרעיני לא מוצהר קודם. תשתית הייצור שוחזרה באתרים אחרים.

הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית התקינה מצלמות והעמידה את החומר תחת ערבויות. גרוסי ניסח את המשימה בפשטות: הסוכנות צריכה לדעת את מיקום האורניום הזה “עד הגרם האחרון”.

ובינתיים בדיר א-זור החלו לחפור

ב-29 באוגוסט 2026 הפקחים הגיעו שוב למקום הכור שהושמד. החפירות חשפו חלק ממערכת הקירור התת-קרקעית, והמבנה שלה תאם לתשתית כור. במקביל הסוכנות הצליחה להבהיר את תפקידי שלושת האתרים, שהופיעו כל כך הרבה שנים בחקירה.

אחד האתרים היה קשור להמרת אורניום ו/או ייצור דלק. השני שימש לאחסון זמני של חומרי בנייה. השלישי היה קשור להובלה ואחסון של חומרים מדיר א-זור, וכן לעיבוד שתוכנן.

התמונה של “מבנה חשוד אחד במדבר” הפכה סופית לאחרת: כור כמעט בנוי, ייצור דלק סורי, אתרים קשורים, עשרות טון אורניום מתכתי ותוכניות לעיבוד נוסף.

זהו דרך רצינית להשגת חומר בקיע. אבל זה עדיין לא מאפשר לומר שאסד כבר הורה ליצור נשק גרעיני. גרוסי מדגיש בנפרד: ניתן לקבוע את התצורה הטכנית, אך לא את הכוונה.

ורק אז סגרו את ההפרה הישנה

ב-9 בספטמבר מועצת המנהלים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הפסיקה את תוקפה של ההחלטה הקודמת על אי עמידה סורית בהתחייבויות. זה לא אומר סיום כל הבדיקות בסוריה: ההסכם על ערבויות בתוקף, 73 הטון נשארים תחת פיקוח, והבדיקה הנוספת של החומרים נמשכת.

אבל הרצף הישן עכשיו נראה במלואו.

ב-2008 נמצאו החלקיקים הראשונים של אורניום. ב-2011 הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית הכירה במתקן ככור לא מוצהר – רוסיה התנגדה להעברת התיק למועצת הביטחון. ב-2014 האתרים הקשורים עדיין לא נבדקו כראוי – מוסקבה הציעה להסיר את השאלה מסדר היום. ב-2024–2025 דגימות חדשות שוב הובילו את הפקחים לאורניום מעובד. ב-2026 נמצא מלאי עצום של דלק ושוחזרו תפקידי התשתית הקשורה.

ורק לאחר הבדיקה הזו הצליחו לסגור את התיק הישן באמת.

לכן איראן של היום – לא סיפור נפרד לגמרי

הדוגמה הסורית לא מוכיחה אוטומטית דבר על איראן. פורדו, נתנז ואל-קיבאר – תוכניות שונות, תנאים טכניים שונים והתחייבויות שונות כלפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

אבל אפשר להשוות את ההתנהגות הדיפלומטית של מוסקבה.

ביוני 2025 רוסיה הצביעה נגד החלטת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על הפרות איראן. ב-1 בספטמבר 2026 מוסקבה ובייג’ינג התנגדו להעברת השאלה האיראנית למועצת הביטחון, וב-17 בספטמבר חסמו את המשך הפיקוח העצמאי על עמידה בסנקציות שהוחזרו.

זה לא מוכיח תוכנית רוסית אחת לכיסוי תוכניות גרעין של “שותפים”. אבל הסיפור הסורי נותן קריטריון ספציפי: מה קורה כאשר מוסקבה רואה בלחץ הבינלאומי מוגזם לפני שהפקחים קיבלו את כל התשובות?

במקרה הסורי התשובות לאחר שנים התבררו כחומריות למדי – דגימות, מערכת קירור כור, תשתית דלק ועשרות טון אורניום.

במקביל סוריה בוחנת מחדש מורשת אחרת של אסד – הבסיסים הרוסיים

ב-9 באוגוסט 2026 דמשק ומוסקבה לאחר 18 חודשי משא ומתן הסכימו על משטר חדש של טרטוס וחמיימים. התשתית האזרחית צריכה לעבור לשליטה סורית, והמתקנים הצבאיים – לעבוד כמרכזי אימון משותפים. הכוחות הרוסיים נשארים.

NAחדשות כבר ניתחו את שינוי הסטטוס של טרטוס וחמיימים והשלכות החלשת המנוף הסורי הרוסי הקודם עבור ישראל.

ב-7 בספטמבר הגיע לטרטוס שיירה רוסית של ארבע ספינות עם אספקה לטרטוס וחמיימים. רויטרס אישר את הגעת הספינות על פי נתוני לוויין ועדויות; מקורות דיברו גם על תחמושת, אם כי הסוכנות לא אישרה את הרכב המדויק באופן עצמאי.

כאן יש פרט כמעט סמלי. חמיימים – אותו בסיס רוסי שדרכו בדצמבר 2024 אסד עזב את סוריה והגיע למקלט רוסי. עכשיו מוסקבה נאלצת להסכים על עתיד הבסיס הזה כבר עם השלטון לאחר אסד.

לכן צריך להסתכל לא על השם “מרכז משותף”, אלא על הסמכויות: מי מאשר כניסת ספינות רוסיות, מי בודק את האספקה, מסכים על טיסות, קובע את הנשק המותר ויכול לשנות את תנאי השימוש במתקן. זה יראה את מידת החזרת השליטה הסורית בפועל.

מה נובע מכך עבור ישראל

עבור ישראל הסיפור של 2007 עכשיו עומד על בסיס עובדתי הרבה יותר מוצק. אז ההחלטה על המתקפה התקבלה על פי נתוני מודיעין והערכת סיכון עתידי; היום יש מסקנות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, דגימות פיזיות, אלמנטים דלקיים, אישור מערכת קירור ותשתית קשורה.

אבל הנוסחה המדויקת נשארת כזו: ישראל השמידה כור גרעיני כמעט גמור ולא מוצהר עם פוטנציאל הפצה רציני, ולא “פצצת אטום סורית מוכנה”.

בהמשך ישראל צריכה להסתכל על שלושה דברים. הראשון – האם יישמר גישה מלאה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ל-73 טון אורניום, מעקב אחר החומר, אחסונו הבטוח ופיקוח על כל תנועה. השני – מה באמת יישאר מהנוכחות הצבאית הרוסית וכיצד יפעלו ערוצי מניעת תקריות אם צה”ל פועל מעל סוריה. השלישי – האם דמשק החדש מסוגל למנוע את חידוש נתיבי הנשק מאיראן ל”חיזבאללה” ולקבוצות אחרות המאיימות על ישראל.

הסבר לקוראים: מדוע 73 טון – לא 73 טון לפצצות

אורניום טבעי לא ניתן פשוט להכניס לראש נפץ גרעיני. הפרויקט הסורי היה מסוכן בגלל השרשרת: אורניום טבעי הופך לדלק כור, הכור מקרין אותו, בפנים נוצר פלוטוניום, ואז יש להפרידו כימית מהדלק המשומש.

לכן הנתונים על עיבוד שתוכנן יש להם חשיבות מיוחדת. הם מראים את השלב הבא האפשרי של מחזור הדלק. אבל היכולת הטכנית לעבור דרך כזו והחלטה פוליטית מוכחת לייצר נשק – לא אותו דבר; השני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לא קבעה.

אוקראינה כאן – סיפור אחר, אבל הקריטריון אותו דבר

לא ניתן לערוך אנלוגיה ישירה עם תחנת הכוח הגרעינית בזפוריז’יה. באוקראינה מדובר בתחנת כוח גרעינית גדולה פעילה בתנאי מלחמה וכיבוש רוסי, ולא בכור סודי לא מוצהר.

השאלה הכללית היא רק אחת: עד כמה המדינה תומכת בגישה בינלאומית עצמאית, כאשר תוצאת הבדיקה עשויה להיות לא נוחה פוליטית לה או לשותפה.

הסיפור הסורי עכשיו מאפשר להעריך את ההצהרות הרוסיות על “עודף פיקוח בינלאומי” לא רק לפי מילים. ב-2014 מוסקבה הציעה להסיר את התיק מסדר היום הקבוע. לאחר שנים התברר שהפקחים אז עדיין לא ראו חלק משמעותי מהתשתית ולא ידעו על המלאי הגרעיני שנמצא מאוחר יותר.

לאחר אסד נפגשו שני סיפורים

רוסיה נשארת בסוריה, אבל כבר מסכמת מחדש על טרטוס וחמיימים עם מדינה שמנסה להחזיר לעצמה שליטה על התשתית שלה. אסד עצמו נמצא בינתיים במקלט רוסי.

במקביל נחשפת מורשת אחרת של משטרו. פקחים בינלאומיים קיבלו גישה למה שנשאר לא נבדק במשך עשרות שנים, והצליחו לשחזר תמונה הרבה יותר מלאה של פרויקט הגרעין הסודי.

אין בסיס לטעון שרוסיה בנתה את אל-קיבאר או ידעה על כל מה שהתרחש סביבו. אין גם הוכחה למעורבות איראן בבניית הכור.

אבל מתועדת רצף אחר: מוסקבה התנגדה להחמרת הדיון הבינלאומי כאשר החקירה עדיין לא הושלמה. סגירת התיק הסורי הישן התאפשרה רק לאחר שהפקחים קיבלו גישה, מסמכים, דגימות והחומר הגרעיני עצמו.

היום רוסיה שוב טוענת שהלחץ הבינלאומי סביב תוכנית הגרעין של “שותפה” במזרח התיכון האחר – איראן – “מְפָרְט” ו”צריך לפנות מקום לדיפלומטיה”.

הניסיון הסורי לא נותן תשובה מוכנה אם מוסקבה צודקת או לא במקרה של איראן. הוא נותן דבר יותר מועיל – דרך לבדוק הצהרות כאלה.

תיק הגרעין נסגר לא כאשר השותפים סבורים שהשאלות כבר מספיקות.

זה נסגר כאשר המפקחים מקבלים תשובות.

…
תאונת דרכים, נפילה או פציעה בעבודה: עורכת דין מחיפה הסבירה כיצד להגן על זכויותיך - 21.09.2026 - Новости Израиля

מאיראן לדיר א-זור: מדוע התיק הגרעיני הסורי שוב הפך לרלוונטי – ואיפה רוסיה בסיפור הזה - 21.09.2026 - Новости Израиля

יאיר לפיד על אוקראינה: “רוסיה – בעלת ברית של איראן” ו”אם נחזור לשלטון, נעשה הרבה יותר ממה שעשינו אז” - 20.09.2026 - Новости Израиля